איזה כיף לי, אני מאוד מתרגש לצייר אותו בדמיוני בהתאם למה שנוח לי, את אלוהים - החבר הדמיוני שלי. כמובן שיש לי את הסיבות שלי לדמיין אותו. פשוט נהדר, יצור ממש ממש חזק, גדול ואדיר שאוהב אותי ודואג לי.
לא רק לי, הוא כל כך חמוד וטוב, שהוא מחולל צדק בעולם, עכשיו או אחרי שנמות, לא חשוב, העיקר שאוכל להיאחז במחשבה הסתומה אך הנפלאה - שהכל לטובה. לחשוב שאין באמת שום עוול ביקום, כי בסופו של דבר הכל יסתדר וכל אחד יקבל בדיוק את הפרסים ו/או המחירים שמגיעים לו. אוטופיה כל כך מפתה.
כל כך פנטסטי לחשוב שיש לי קשר ישיר עם היצור החזק ביותר ביקום.
איזה תענוג, לא צריך לקבל החלטות באופן עצמאי, אלא פשוט לעשות מה שאומרים לי. כל כך הרבה שחרור וחופש כשאין צורך להתמודד עם שום שאלה קשה של מצפון, כי החבר הדמיוני שלי כתב ספר הוראות. האחריות שלי היא רק לציית להוראות כמו רובוט, אחרת אלוהים החבר שלי יכסח לי את הצורה. ככול שאציית יותר להוראות ואהפוך ליותר רובוט - אהיה אדם טוב יותר. אבל לא אהיה סתם רובוט, יש לי נשמה שהיא חלק מהאלוהים הדמיוני שלי.
איזה בילוי נהדר לחשוב על הנשמה. איזה נשמה אני, משהו משהו, אחיה לנצח בנשמה שלי, ובמקום שכולו רק טוב, למה לא, הרי לא אתפשר על אשליה פחות נהדרת מזו.
הבידור כאן הוא פשוט מעולה, לייחס לעצמי עליונות נצחית ולתת לעצמי לגיטימציה להרגיש כחלק מקדושה גדולה. זרימה בלתי פוסקת של אוויר לניפוח האגו.
זה אלוהים, החבר הדמיוני שלי. אולי אתה מדמיין ומגדיר את אלוהים החבר אחרת, אתה יכול אם אתה רוצה, בכיף. המציאו כבר לא מעט הגדרות והתייחסויות שונות לדבר הזה, תבחר אחת מהן, או שתמציא אחת חדשה.
אם לא אימצת את הרעיון של 'אלוהים' זה לא בהכרח אומר שלא אימצת אשליה פחות גדולה מזו. אשליית האלוהים זו רק דוגמא אחת לדרך שבה אפשר לפתח מגלומניה.
זה לא תמיד קל - אך אפשר לעשות את האבחנה בין שני סוגים של אמונות. הסוג הראשון זו אמונה המבוססת בעיקר על משאלת לב - אמונה שהנך מחליט להחזיק בה בעיקר מפני שהיא נוחה לך, ולכן גם תשכנע את עצמך ותאמין שהיא אכן מבוססת מציאות. בדרך כלל באמונה מסוג זה האדם שם את עצמו/טובתו האישית במרכז החשיבות.
סוג שני של אמונה, זו אמונה שהיא בגדר סברה/הנחה - גם אם היית רוצה לחשוב שהיא מבוססת מציאות, ברור לך שכדאי להחזיק אותה בערבון מוגבל כי אתה מבין שייתכן והאמונה הזו היא פשוט טעות.
בדרך כלל ההחלטה השקולה והריאלית יותר, נובעת ממקום של הסכמה בין הצד הרגשי והשכלתני, וכאשר האדם לא שם את עצמו/טובתו האישית במרכז החשיבות, אלא מכיר בחשיבות גדולה יותר של היותו חלק מקבוצה, ולכן יחתור לטובת הכלל, מבלי לצפות לתגמול כלשהו ומבלי לנסות לכפות את דעתו על אחרים.
תהליך מתמשך של בחירה בביטוי כן ומלא יותר של עצמך מתוך מודעות בטוחה ושלמה יותר עם המציאות, זהו תהליך של חופש.
אחריות אמיתית תמיד תתחיל מחשיבה עצמאית, רגישות למציאות וחתירה לחיזוק יחסי הגומלין שבה.
- אביב עוז | מאמרים ואמירות האתר: לחץ כאן לכניסה
- אביב עוז | מאמרים ואמירות בפייסבוק: לחץ כאן לכניסה
- אביב עוז | אימון אישי להגשמה עצמית: לחץ כאן לכניסה
